לפני מספר ימים פרסמתי סקר
בקבוצת הפייסבוק שלי
זה היה בעקבות פוסט של חברתי הקולגה Naama Arad– הד האנטרית מובילה בתחומי ההייטק.
כאשר השאלה היתה: “מנהל כיבה למישהו מצלמה בעת תרגיל שעל המרואיין לבצע בזום. מה דעתכם?”
התשובות הפתיעו אותי לטובה
מעל 80% מהמצביעים בחרו באופציה: הייתי ממשיך בתרגיל, אם כיבה- בטח היתה לו סיבה טובה.
היו בחירות נוספות בסקר- כמו:
“איזה חוסר כבוד”
או “ממשיך בתרגיל אבל לפחות שהיה אומר משהו”
אך כאמור- רוב ההצבעות היו עבור “ממשיך לעבוד כרגיל ומבין שכנראה היתה למראיין סיבה טובה לכבות את המלצמה”
ואכן, לא כדאי לעולם לקחת אישית התנהגות כלשהי, גם אם היא לא לעניין.
הפרשנות שלנו תמיד כדאי שהיא תהיה תמימה ולא שיפוטית.
גם אם אני אבחר לומר לאותו מראיין שהתנהגות מסוימת אינה לעניין, שזה יוצר סלידה או בלתי הולם, כדאי ומומלץ עדיין לא לקחת אותה כדחייה אישית.
אז קל להגיד, אבל איך עושים זאת?
מתרגלים באופן יום יומי הכירות עם המקום שמרגיש דחוי גם בסביבות אחרות.
אם אדם נפגע בגלל כיבוי מצלמה קרוב לוודאי שהוא נפגע בעוד מקומות- בעוד אינטרקציות.
ההכירות עם הרעש הזה מלמדת את תת המודע שיש סיפור בתוכי שמספר לי כבר שנים ש.. אני לא טובה, לא אהובה וכו’..
ההכרות עם הדבר גם יוצרת הפרדה ביני לבין ה”רעש השלילי”
לאט לאט התחושה המעיקה אינה מאיימת עוד
ואז כשמגיע מצב שפעם היינו נפגעים ממנו מאוד- היום אנחנו במקום אחר.
כמובן שזה לא קורה ביום- זה תהליך של מחויבות להכיר את המקום הזה.
נסו זאת,
זה עובד
שלכם, מיטל
